אצל אורי, האהבה הזו התחזקה כבר בילדות. בגיל שמונה הוא הגיע עם אביו למופע היאבקות בישראל. האורות, הרעש והחיבור עם הקהל גרמו לו להבין שזה המקום שבו הוא רוצה להיות. כששאל אם הוא יכול להתחיל להתאמן ונענה שצריך לחכות עד גיל 13, הוא לא ויתר. הוא ספר ימים. "רגע שהגעתי לגיל המותר, כבר הייתי על המזרן. לא חיפשתי שום דבר אחר".
גם הדר עבר מסלול דומה. מהר מאוד האהבה לרסלינג הפכה לאובססיה חיובית. צפייה אינסופית במופעים, ניתוח קרבות, חיקוי תנועות מול המראה ובעיקר רצון להבין לעומק איך העסק הזה באמת עובד. "זה לא משהו שאתה בוחר בו. זה פשוט בוחר בך", הוא אומר.
השנים הראשונות היו מלאות עבודה קשה, אימונים ופציעות קטנות, אבל גם תחושת התקדמות. בשלב מסוים, לשניהם היה ברור שכדי להגיע לרמה הגבוהה ביותר אין ברירה אלא לעזוב את הארץ. ארצות הברית היא לב הענף, המקום שבו נולדים הכוכבים ושבו כל מתאבק נמדד באמת. ההחלטה לעבור לא הייתה פשוטה. לעזוב משפחה, חברים ושפה מוכרת זו קפיצה למים עמוקים.
החיים בארצות הברית לימדו אותם מהר מאוד צניעות והתמדה. אין קיצורי דרך. כל הופעה היא מבחן, כל קרב הוא אודישן מחדש. אתה יכול להיות מצוין ערב אחד ולהישכח בערב הבא אם לא תמשיך להשתפר. בתוך המציאות הזאת, החיבור ביניהם כצמד הפך לעוגן. "זה לדעת שיש מישהו שעובר איתך בדיוק את אותו מסע, עם אותם פחדים ועם אותם חלומות".
לאורך הזמן, השם שלהם התחיל לעבור מפה לאוזן. הופעות בארגונים חזקים, תגובות חמות מהקהל והערכה מצד מתאבקים ותיקים. לא מעט אנשים בתעשייה כבר מגדירים אותם כאחד הצמדים הטובים בארצות הברית שעדיין לא מוחתמים בחברה גדולה. הם עצמם נשארים עם הרגליים על הקרקע. "המחמאות יפות, אבל העבודה עוד לא נגמרה".
אירועי השבעה באוקטובר היו נקודת שבר. אובדן של חבר ילדות ואימונים, עמית מגנזי זל, שנרצח בנובה, טלטל אותם עמוקות. להיות רחוק מהארץ בזמן כזה יצר תחושת אשמה וחוסר אונים. "אתה ממשיך להופיע, אבל הראש והלב במקום אחר". מאז, כל קרב קיבל משמעות נוספת. לא רק קריירה, אלא שליחות. "אנחנו ממשיכים גם בשבילו".
למרות המרחק, הקשר לישראל מעולם לא נותק. הם מאמינים מאוד בפוטנציאל של ההיאבקות בארץ ושמחים להיות חלק מכל ניסיון רציני לפתח את הענף. עם זאת, חזרה לישראל כספורטאים מקצועיים אינה עומדת כרגע על הפרק. "אנחנו באמצע בנייה. יש לנו עוד הרבה מה להוכיח כאן".
החיבור לקהילה היהודית בעולם ההיאבקות מעניק להם תחושת בית. הופעות מול קהל יהודי, הודעות תמיכה מרחבי העולם ותכניות להרצאות מספרות להם שהסיפור שלהם נוגע ביותר אנשים ממה שדמיינו. עבור אורי והדר, זה רק מחזק את התחושה שהם בדרך הנכונה.
המסע שלהם עדיין רחוק מסיום. אבל מהאולם הקטן בארץ ועד לבמות הגדולות בעולם, דבר אחד כבר ברור. הם כאן כדי להישאר.